השופטת ד' דורנר:
העובדות, ההליכים והטענות
1. בשנת הלימודים תשנ"ד - עבדה המשיבה כגננת בגן-הילדים העירוני "גן אלמוג" בקריית-ים, שבו שהו ילדים בני שלוש עד חמש.
במהלך שנת-הלימודים בראשית שנת 1994 - פנו הורים לילדים שהתחנכו בגן במכתבי תלונה לעיריית קריית-ים ולמשרד החינוך, בהם הלינו על התנהגות אלימה של המשיבה כלפי ילדי הגן. משהמשיכה המשיבה בעבודתה על-אף תלונות אלה, הגישו ההורים תלונה למשטרה.
בעקבות התלונה נפתחה חקירה משטרתית. בגדר חקירה זו סיפרו גננות ועוזרות-גננת שעבדו באותו גן, וכן ההורים, כי המשיבה נוהגת להכות את ילדי הגן. לדבריהם, נהגה המשיבה להכות ילדים בישבן, על גב היד, על הראש, על העורף, על הגב ועל הפנים, למשוך באוזניים ובשערות, להרים ילדים לגובה ולהטיחם בכוח אל הכיסא או אל הרצפה, למשוך אותם ממקומם, לדחוף אותם בגבם (עד כדי הפלתם) ולהדוף אותם למקום אחר, וכן להניף ילדים באוויר תוך היעזרות ברגל וכך להזיזם ממקומם. עוד נהגה המשיבה לתפוס ילדים בצווארם ולמשוך בחולצתם מאחור תוך הידוקה על הצוואר.
כן סיפרו הנחקרים כי המשיבה נהגה לטרוק בפראות את הדלת המפרידה בין חדרי-השירותים לגן כל אימת שרעש הורדת המים בשירותים הפריע לה - דבר שהפחיד מאוד את ילדי הגן הרכים. בנוסף אמרו הנחקרים כי המשיבה נהגה לדבר אל הילדים בגסות ובתוקפנות. כך סיפרו כי המשיבה השתמשה, למשל, בביטויים הבאים: "אתם מעלים לי את הנרווים"; "תסתום את הפה"; "אתן שתי נודניקיות מגעילות"; "גולם"; ו"תינוק, אתה צריך להיות במעון".
בחקירתה במשטרה הודתה המשיבה כי נהגה להפעיל כוח כלפי ילדים שהפריעו לפעילות התקינה של הגן, אך טענה כי היה זה כוח מתון. זאת, על-ידי טפיחות על הכתף, הישבן והיד של הילד, ניעורו, הושבתו בכוח על הכסא, משיכתו ביד תוך הדיפתו לכיוון עוזרת-הגננת, וכן הרמת ילדים כבדים שנשכבו על הרצפה בעזרת הרגל או בבגדיהם עד כי קרה שכתוצאה מתנופת ההרמה הילד נפל. עוד סיפרה המשיבה, כי כאשר ילד היה משתולל או מפריע, נהגה לגרור אותו בבגדיו מהחצר לתוך הגן או למשוך אותו בידו הרחק משאר הילדים, וכי היו מקרים שבהם הילד נפל בשל כך על הרצפה. המשיבה הודתה כי הפעולות הללו נעשו לעתים מתוך כעס ועצבנות, וכי בשעת כעסה אף השתמשה לפעמים בביטויים שונים כלפי הילדים, כגון: "קחי אותו, הוא משחרר לי את הקריזה", ו"הוא מעלה לי את הסעיף".
המשיבה הצדיקה את השימוש בכוח, בין השאר, כאמצעי חינוכי אשר אמור להחזיר ילדים לסדר, ובעיקר את "הילדים הקטנים שעוד לא מבינים שיש משמעת, מסגרת וכללים בגן, וזו דרך להבהיר להם שיש חוקים כאלו".
2. המשיבה הואשמה בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של תקיפה והתעללות בקטין.
במשפט העידו מטעם התביעה ההורים, הגננות, ועוזרות-הגננת, שחזרו על הדברים שסיפרו במשטרה. מעדויות אלה עולה כי המכות שהכתה המשיבה את הילדים היו אכזריות לפעמים. ההורים סיפרו כי הילדים לא אהבו ללכת לגן, וכי הם היו מאוד לא רגועים בהשוואה לימי שישי, שבהם עבדה בגן גננת מחליפה. עוד תיארו חלק מן ההורים שינויים בהתנהגות ילדיהם בעקבות מעשיה של המשיבה, כגון: אי-שליטה בעשיית צרכים והחרפת הפרעות בליקויי-דיבור.
המשיבה, מצידה, מסרה בעדותה בבית-המשפט גרסה מרוככת ופחות חמורה של מעשיה בהשוואה להודעותיה במשטרה. בעדותה טענה המשיבה, לראשונה, כי הפעלת הכוח נעשתה בדרך-כלל במצבים חריגים שבהם ילד אחד סיכן את גופו של ילד אחר. זאת, למרות שגם בבית-המשפט הודתה היא כי השתמשה בכוח למטרות חינוכיות, ובכדי למנוע הפרעות בגן. המשיבה גם חזרה והודתה בעדותה כי עשתה שימוש בביטויים מעליבים, כגון: "תעוף מפה", "תסתום את הפה" ו"תינוק מגודל, אתה צריך להיות במעון", ואף הסכימה כי ייתכן שאמרה את הביטוי: "אתם מעלים לי את הנרווים". היא הסבירה כי פעלה תחת לחץ, משום שבאותה שנה התקבלה לגן קבוצת ילדים גדולה מהרגיל בגילאים רכים, וכי הלחץ והמתח באו לביטוי, לדבריה, בהעדר סבלנות מצידה כלפי הילדים, ובהרמת-קול לעתים תכופות יותר. כן העידה המשיבה על עצמה, כי רעשים שהיו באופן טבעי חלק מהווי הגן - כדוגמת צרחות של ילדים, צהלות ילדים בריצה, המים במטבח, רעש הורדת המים בשירותים, תלישת דפים וכיוצא באלה - הפריעו לה לתפקד, וגרמו לה לתגובות שונות, כגון טריקה של דלת השירותים.
מטעם ההגנה העידה גם עוזרת-גננת שעבדה עם המשיבה בעבר, אך מעבר לכך לא נשמעו עדויות נוספות. זאת, מפני שהצדדים קיבלו את הצעת בית-המשפט המחוזי (השופט מנחם נאמן) להפסיק את שמיעת עדויות ההגנה, הואיל ולדעתו, העובדות בעיקרן לא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים.
3. בפסק-הדין, שניתן לאחר הפסקת פרשת ההגנה, נקבע כי המשיבה הודתה בביצוע רוב המעשים שיוחסו לה בכתב-האישום, תוך הצדקתם בטעמים חינוכיים, וכי אף מעדויות עדי-התביעה לא עלתה תמונה חמורה יותר מזו שעלתה מדבריה של המשיבה.
מסקנתו של בית-המשפט המחוזי הייתה כי מעשיה של המשיבה לא עלו כדי עבירה פלילית. נקבע, כי מעשי התקיפה כלפי הילדים לא היו "שלא כדין" - כאמור בסעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין). שכן, הכוח שהופעל היה מוגבל, והשימוש בו נעשה לשם מטרות חינוכיות. בעניין האחרון קבע בית-המשפט המחוזי, כי מחומר הראיות עולה חשד שהכוח שנקטה המשיבה כלפי הילדים נבע לעיתים מן מהצורך לשחרר את תסכוליה, אך מאחר שבחשד בלבד אין די, זוכתה המשיבה מעבירת התקיפה מחמת הספק.
מעבירת ההתעללות זוכתה המשיבה זיכוי מוחלט. בית-המשפט המחוזי סבר כי מדובר בעבירה תוצאתית, שיסודותיה כוללים הותרת עקבות גופניים או נפשיים בקטין, ברמה המקבילה לחבלה של ממש. מכאן, שלדעת בית-המשפט המחוזי, אף אם כל העובדות שנטענו בכתב האישום היו מוכחות מעבר לכל ספק סביר, עדיין לא ניתן היה להרשיע את המשיבה בעבירה זו, הואיל ולא נתמלאו יסודות העבירה האמורים.
4. על הזיכוי משתי העבירות מערערת המדינה בפנינו.
המדינה חולקת הן על ממצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי, והן על המסקנות המשפטיות שהסיק על בסיס הממצאים שקבע. לטענתה, בית-המשפט המחוזי לא קבע ממצאים ברורים באשר לאירועים השונים שתוארו על-ידי עדי-התביעה, ולא הכריע בדבר מידת האלימות הפיסית והמילולית שהופעלה על-ידי המשיבה ובדבר נסיבות הפעלתה. המדינה ביקשה איפוא כי בית-משפט זה יקבע ממצאים על-בסיס מכלול הראיות שתיארו את התנהגות המשיבה.
לחלופין טענה המדינה, כי גם מממצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי עצמו עולה כי המשיבה עברה עבירות של תקיפה והתעללות בקטין.
בתשובתה טענה המשיבה כי עובדות כתב-האישום לא הוכחו מעבר לכל ספק סביר, שכן בית-המשפט המחוזי העדיף את גירסתה על-פני גירסת עדי-התביעה. אומנם, אף המשיבה הסכימה כי הממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה היו מעורפלים והתמצו בקביעה הכללית שהמשיבה הודתה במעשים שיוחסו לה, אך טענה כי אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לקבוע ממצאים עובדתיים, ולפיכך יש לדחות את בקשת המדינה בעניין זה.